על תהילת העבר והימים שמכבר 

לאחרונה נטלתי חלק בכנס רב משתתפים במהלכו נגע הדובר הראשי באחת הסוגיות המדוברות ביותר בשיח הפוליטי בתקופה האחרונה, ופרס את השקפתו ביחס למה שהיה כאן בעבר. נושא זה, התעורר כזכור הרבה בעקבות גל המחאה החברתית של הקיץ האחרון. העמדה שהובעה הייתה שבעבר היה פה, מן הסתם, טוב יותר, והכוונה לכך שבשנות השישים, השבעים והשמונים הייתה סולידריות בחברה הישראלית, מערכת החינוך הייתה טובה יותר, וכך גם מערכת הבריאות. לא היו פערים כל כך גדולים בין השכבות הסוציו-אקונומית השונות. למעשה, משהו החל להיסדק היכן שהוא בשלהי שנות השמונים ותחילת שנות התשעים.

על כך ביקש להסתייג אחד המשתתפים בקהל, אשר טען, אם לנסח זאת במילותיי שלי, שאנו עוסקים ב"גלוריפיקציה של העבר". מעין נטייה טבעית לראות בעיניים אידיאליות את שהתרחש בימים שמכבר. לטענת אותו מקטרג, לא הכול היה כל כך טוב אז, ולא הכול כל כך רע היום. על כך ניתנה התשובה כי אז היה אולי קשה יותר, אבל לא רע כמו היום.

על אף ולמרות שאני מסכים עם התפיסה הזאת שבעבר היה כאן טוב יותר, אין הדבר פוטר אותנו מלבחון היטב את הדעה הנוגדת. ואגב, אינני חושף בכוונת מכוון את זהות נותן ההרצאה והרקע לכנס, וזאת מתוך רצון שהדברים שנכתבים כאן יבחנו לגופם, ולא מתוך מניעים אחרים.

כשלעצמי אני סבור שיש לבחון את הסוגיה על רקע הנטייה האנושית להתרפק על העבר ולמצוא בו לעיתים את כליל השלמות, ויש לכך עדויות ממקורות רבים בספרות העבר.

ההשקפה שדורות ראשונים נעלים על דורות אחרונים, ניתן למצוא כבר בספרות חז"ל: "כשם שבין זהב לעפר, כך בין דורנו לדורו של אבא" (ירושלמי, גיטין ו', ט') "[...] ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים" (שבת, קי"ב).

השקפה דומה ניתן למצוא ב"מטמורפוזות" של המשורר הרומי, אובידיוס, המתאר את תולדות האנשות כהתדרדרות מדורגת מ"תור הזהב" המשולם, אל "תור הברזל" הנחות ביותר. המשורר הצרפתי, ז'אן דה לה-פונטיין, שנודע בעיקר הודות לספרי המשלים שלו, כתב באחד ממשליו אותו הוא מתאר כ"סיפור שהוא מהזמנים הטובים, ולא במאה שבה אנו טובלים"[1].

דוגמאות נוספות לא חסרות.

מי שהעמיק חקר וניתח בצורה הטובה ביותר בעיניי את הנושא, הוא ניקולו מקיאוולי, בספרו "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויס". האופן שבו דן מקיאוולי בנושא, בדגש על נורות האזהרה שהוא מדליק, צריך להנחות אותנו בדרך שבה עלינו לבחון את הסוגיה, ככל שהדבר נוגע גם לתקופתנו.

במבוא לחלק השני של ספרו לעיל, פותח מקיאוולי את דבריו בכך שבני האדם נוטים להלל את ימי הקדם ולהשמיץ את ההווה, ולא תמיד בצדק. "הם נוהים אחר העבר באופן כזה, שהם מעלים על נס לא רק את העידנים המוכרים להם הודות לזיכרון שהשאירו על אודותיהם הסופרים, אלא גם את אלה שעכשיו, כשהם זקנים, הם זוכרים שחוו בצעירותם"[2]. מקיאוולי עולה על נקודה חשובה וטוען שהפרספקטיבה או האספקלריה שבה משתמשים אותם מהללי עבר אינה אובייקטיבית ומכאן שאינה נכונה, וזאת משתי סיבות.

ראשית, מתוקף כך שקיימת מצד אחד נטייה להסתכל על הצדדים הטובים מן העבר ולהעצים אותם, ומצד שני נטייה הפוכה להתעלם מן האספקטים השליליים שהיו בו. שנית, בני האדם מוטים בשיפוטם, במיוחד כאשר הדבר נוגע לאנשים בוגרים המסתכלים על התקופה בה חיו בצעירותם. לכאורה, מי שחי בעבר וחווה אותו קיימים בידיו הכלים לשפוט אובייקטיבית את המצב בהשוואה להווה, אך מקיאוולי מציין כי כמו שהזמנים משתנים גם בני האדם משתנים איתם, וכך גם השקפת עולמם: "[התשוקות] משתנות, אף אם הזמנים משתנים, הם [הזמנים] אינם יכולים להיראות לבני האדם זהים, כי בזקנתם יש להם תשוקות אחרות, הנאות אחרות, שיקולים אחרים מאלה שיש להם בבחרותם[...] הואיל ובני האדם מאבדים מכוחם וגדלים ביכולת השיפוט והתבונה"[3].

מקיאוולי מבאר ומסביר כי הכרחי הוא שאדם צעיר יסתכל על המציאות בעיניים אחרות ותמימות יותר ממבטו המפוקח של אדם מבוגר, ולכן בני האדם "אף שהיו צריכים להאשים את יכולת שיפוטם, הם מאשימים את הזמנים". כך מוצאים עצמם בני האדם ש"הם מגנים את ההווה, מהללים את העבר ומשתוקקים אל העתיד"[4]

לאחר שהציב לעצמו את תמרורי האזהרה לעיל, והזהיר עצמו מן הנטייה האנושית המדוברת, הוא עצמו קובע כי "אם המידה הטובה שמשלה אז והמידה הרעה המושלת כעת לא היו ברורות יותר מן השמש , הייתי נזהר יותר בדבריי[...] אבל הואיל והדבר כה גלוי עד שכל אחד רואה אותו, אהיה אמיץ לב ואומר גלויות את מה שאני מבין מהזמנים ההם והזמנים האלה"[5]. כדי לשים את הדברים בקונטקסט הנכון, מקיאוולי עורך השוואה בין תקופת חייו (סוף ימי הביניים וראשית הרנסנס) לבין העידן של הרפובליקה הרומית אותו מתאר טיטוס ליוויוס בספריו.

אחרי שגם אני הזהרתי את עצמי מאותה נטייה ל"גלוריפיקציה של העבר" ולשלילת ההווה, גם אני סבור כי ברור כשמש שלפני שלושה עשורים מצבינו היה טוב יותר.

נכון, לא הכול היה מושלם. בילדותי בשנות השמונים לא היה קיים למשל השפע שאנו עדים לא היום; המדינה סבלה ממחסור חמור במטבע חוץ, וחלק גדול ממוצרי הצריכה מחו"ל המציפים אותנו היום, לא היו בנמצא, ובכלל לא היו מגיעים למדפים. מעטים היו יכולים להרשות לעצמם לטוס לחו"ל, בוודאי לא בתדירות של היום, ואלה שיכלו להרשות לעצמם, נדרשו לשלם מס נסיעות מעיק ומעצבן. נדמה לי שקראתי באיזשהו מקום שבאותם זמנים היו מתכננים את הנסיעה במשך שנה, נוסעים לשבועיים ומדברים על כך במשך שלוש שנים לאחר מכן.

מצד שני החיים היו נוחים יותר; יום העבודה היה מסתיים בשעה 15:00 (היום נהנים מהפריווילגיה הזאת, במקרה הטוב רק עובדי מדינה וקומבינאטורים אחרים). לאנשים היו יותר שעות פנאי בחיק המשפחה. ביתם של מרבית חבריי בכיתה בבית הספר היסודי התקיים הודות למפרנס יחיד, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי במציאות של היום. בילדותי זכור לי שכמעט ולא חזיתי באנשים ש"זרוקים ברחוב", והיום מדובר בחזון נפרץ. לא הייתה תופעה של קיבוץ נדבות אקטיבית ואגרסיבית כמו היום, שכמעט כל בית קפה הוא "יעד למתקפה". משהו בסולידריות החברתית אותה ידענו נסדק מתישהו בשלהי שנות השמונים.

אין קטורת ללא חלבונה, זהו עיקרון ידוע; היו דברים טובים ודברים רעים בכל עידן ובכל תקופה. הדוגמאות שהבאתי בוודאי שלא מכסות את כל האספקטים הרחבים של הנושא. אך אם אני מביט על התמונה הרחבה, באופן מפוקח, תוך שאני לוקח בחשבון את הקושי לעשות זאת מתוך נקודת מבט עכשווית, אני משוכנע שצודקים המקטרגים את העידן בו אנו חיים. קטרוג שנועד כל כולו מתוך רצון לשפר ובמטרה ותקווה לתקן אותו ולהביא לעתיד טוב יותר.        

---------------------------------------------------

[1] ז'אן דה לה-פונטיין "הרועה והמלך" (ספר עשירי, משל מס' 9) כל משלי לה-פונטיין תרגום: ראובן וימר (תל-אביב: דורון ספרים) תשס"ז-2007, עמ' 523

[2] ניקולו מקיאוולי דיונים על עשרת ספריו הראשונים של טיטוס ליוויוס תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו (ירושלים: הוצאת שלם) תשע"א-2010, עמ' 133.

[3] שם, עמ' 135

[4] שם, שם

[5] שם, עמ' 136

--------------------------------------------------